אני אשכרה מהסבנטיז.
נכון, נולדתי ב־1979, ממש שנייה לפני שכיבו את האור על העשור, אבל טכנית זה נחשב.
אני גם מהשנה האחרונה של דור ה-X, אבל אם תשאלו אותי, אני לגמרי דור ה-Y. ובעיקר אני שייכת לדור קצת מוזר שקיבל הזדמנות שלא תחזור על עצמה:
גדלנו בעולם אחד, והתבגרנו בעולם אחר לגמרי.
הילדות שלי הייתה אנלוגית לחלוטין: חוגים, סקטים ואורגן שלוש קומות. שיחקנו שבע על הקיר, תופסת ומחבואים, והפקנו עם כל ילדי הבניין תחרות כישרונות צעירים בלובי. בלי מפיק, בלי ריל, בלי חסות ובלי שמישהו חשב שצריך לצלם את זה.
פעם אפילו ניקינו חיפושית ישנה ומטונפת שחנתה מתחת לבניין בערך עשר שנים ולא זזה.
למה?
ככה.
היה לנו זמן.
והיה לנו משעמם.
היה לנו משעמם. איזה מזל
היום אנחנו מתייחסים לשעמום כמעט כמו לתקלה.
ילד אומר "משעמם לי" ומיד נשלפת הצעה: פעילות, מסך, משחק, סרטון, חוג, חבר, משהו.
רק שלא ישתעמם, חס וחלילה.
אבל כשאני הייתי ילדה, שעמום היה חלק מהלו"ז.
בזכות השיעמום הזה קראתי את כל הספרייה העירונית. המצאנו משחקים. הסתובבנו למטה. עשינו דברים חסרי תכלית לחלוטין.
בדיעבד, אני חושבת שדווקא הדברים חסרי התכלית האלה היו מאוד שימושיים.
כי כשאין משהו שמעסיק אותך כל שנייה, בשלב מסוים אין ברירה. צריך להמציא משהו.
היום בחוץ נגמר רק כששמענו את האמהות שלנו צועקות את השמות שלנו מהחלון. עלינו הביתה מלוכלכים, שמחים, וקיבלנו את ההוראה הקבועה: "ישר למקלחת!"
כשהייתי ילדה והתלוננתי "אמא משעמם לי" הייתה לאמא שלי תשובה קבועה: "חכי עוד רגע, אני לובשת את בגדי רקדנית הבטן, עולה על השולחן ועושה לך הופעה", או במילים אחרות – תמצאי מה לעשות כי אני לא צוות הבידור שלך.
וזה לא שאני חושבת שהבנות שלי לא משתעממות.
להפך.
יש להן בכף היד יותר בידור, ידע ותוכן ממה שהיה זמין לכל השכונה שלי יחד, ובכל זאת אחת לכמה זמן נשמעת בבית הקריאה האלמותית:
"אמאאא, משעמם לי."
מתברר שהטכנולוגיה הצליחה לפתור לנו כמעט הכול.
את "אמא, משעמם לי" אפילו היא לא הצליחה לפתור.
וטוב שכך.
אולי שעמום הוא לא בעיה שנועדה לפתרון.
אולי זה המקום הריק שהמוח צריך להגיע אליו רגע לפני שהוא ממציא משהו.
ואז העולם התחיל להשתנות
הייתי ילדה של "ראש 1" ו"מעריב לנוער", של רדיו וקסטות שאוטוטו הפכו לדיסקים.
את הטלפון הנייד הראשון שלי קניתי בערך בגיל 16. קראו לו מנגו, והיינו קונים בשבילו כרטיסי חיוג בסכומים שהיום היו גורמים לנו פשוט לשלוח יונת דואר.
אחר כך הגיע נוקיה.
היה סנייק.
החיים היו יפים.
ואנחנו המשכנו לעשות שטויות.
לא מתועדות.
זה פרט חשוב מאוד.
גיל ההתבגרות שלי לא נמצא בענן.
אין תיקייה עם 14 אלף סרטונים שמוכיחים כל החלטה מטומטמת שקיבלתי בגיל 17. יש דברים שהתרחשו, הסתיימו ונשארו בזיכרון של כמה אנשים שגם להם יש אינטרס מובהק לשתוק.
יפה השתיקה. בכל זאת, יש אפשרות שהבנות שלי יקראו את הכתבה הזאת מתישהו.
ואז, באמצע התיכון, הגיע האינטרנט.
בהתחלה הוא נשמע כאילו הוא מתקשר עם חייזרים
במונחים של היום, האינטרנט הראשון שלנו היה ניאנדרטלי.
כדי להתחבר אליו המחשב היה משמיע סדרה של צפצופים וחריקות כאילו הוא מנסה ליצור קשר עם חייזרים, ובמשך כמה שניות אי אפשר היה לדעת אם התחברנו לרשת או הזמנו חללית.
אבל אחרי הצפצופים האלה קרה משהו עצום.
העולם נפתח.
ICQ. פורומים בתפוז. אנשים שמעולם לא פגשנו. כינויים. זהויות בדויות. שיחות עם זרים. דעות. מחקר. סקרנות.
פתאום יכולת לשבת בחדר שלך בישראל ולהגיע למקומות שלא ידעת שקיימים.
ואנחנו היינו שם בדיוק בזמן.
לא נולדנו לתוך האינטרנט.
ראינו אותו נולד.
היינו שפני הניסיון של הדבר הזה. דור הבטא של האינטרנט.
למדנו אותו תוך כדי שהוא למד את עצמו.
וזה לבד, כשחושבים על זה, די מטורף.
קיבלנו את שני העולמות
לפעמים מדברים על הילדות של פעם כאילו היא הייתה טובה יותר.
אני לא חושבת ככה.
אני גם לא רוצה לחזור אליה.
אני אוהבת אינטרנט. אני אוהבת טכנולוגיה. אני אוהבת את העובדה שהיום כמעט כל דבר שאני רוצה לדעת נמצא במרחק שאלה.
בילדות שלי שאלה גדולה הייתה יכולה להיגמר בוויכוח של שלושה ימים שבו כולם מחרטטים בביטחון מוחלט.
היום יש פתרון הרבה יותר פשוט: תשאלי את צ'ט ג'יפיטי."
אני אוהבת את זה.
אני אוהבת את העובדה שהילדים שלנו גדלים עם יכולות שפעם היו שמורות לאולפני טלוויזיה, מערכות עיתונים וחברות הפקה.
יש להם מצלמה בכיס. עריכה. פרסום. קהל. ידע אינסופי. ועכשיו גם בינה מלאכותית.
ולפעמים, אם להיות לגמרי כנה, אני אפילו קצת מקנאה.
יש מצב שעם הכלים שיש היום הייתי מגיעה הרבה יותר רחוק, הרבה יותר מוקדם.
אבל אז אני חושבת על התזמון שלנו, ילדי שנות ה-80, והוא היה כמעט מושלם.
הספקנו להיות ילדים לפני האינטרנט.
ואז קיבלנו אותו בדיוק כשהיינו מספיק צעירים כדי להתאהב בו.
אותו מוח. צעצועים אחרים
אולי בגלל זה אני לא מרגישה שעברתי מעולם ישן לעולם חדש.
אני מרגישה שפשוט החליפו לי את הצעצועים.
עברתי מרדיו דאבל קאסט לדיסקים, ממחשב עם צג ירוק למנגו, מנוקיה ו־ICQ לפורומים, לפייסבוק, לאינסטגרם, לטיקטוק ולבינה מלאכותית.
ובתוך כל השינויים האלה גיליתי משהו מעניין:
היכולות שבאמת שימושיות לא מתיישנות.
היכולת להמציא מתוך שיעמום. או היכולת לספר סיפור, למשל – זו אפילו דוגמה טובה יותר.
מי שידע לכתוב חיבור בבית ספר, ידע אחר כך לכתוב כתבה. מי שידע לכתוב כתבה, ידע לכתוב אתר. אחר כך פוסט. אחר כך תסריט ועכשיו אפילו פרומפט.
מחר זה יהיה משהו אחר.
הפלטפורמה מתחלפת.
היכולת לקחת מחשבה ולהפוך אותה למשהו שמישהו אחר רוצה לקרוא, לשמוע או לראות נשארת.
וגם יצירתיות.
פעם היא גרמה לנו להפיק תחרות כישרונות בלובי של הבניין כי לא היה לנו מה לעשות אחר הצהריים.
היום היא יכולה לגרום לנו לבנות סרט בעזרת AI. לייצר מעורבות של קהל. לתת מקום ביטוי למחשבות והיכולות.
אותו מוח.
צעצועים אחרים.
ואולי דווקא עכשיו, כשכמעט כל אחד יכול לייצר טקסט, תמונה, סרטון ושיר בתוך דקות, הדברים האלה חשובים אפילו יותר.
כי הטכנולוגיה נתנה לכולנו כלים שפעם יכולנו רק לחלום עליהם.
אבל כלי הוא רק כלי.
לכולם יש כלי.
לא לכולם יש מה להגיד.