קל מאוד להסתכל על "הפשוטע" ולראות טראש.
יש ורוד. יש נצנצים. יש קופיקו. יש נשים שצועקות. יש גברים מטומטמים. יש רפרנסים שנורים בקצב שמחייב תואר ראשון בתרבות פופ ישראלית, או לפחות ילדות שבוזבזה כראוי מול ערוץ הילדים.
והכול מוגזם.
הבגדים מוגזמים, הדמויות מוגזמות, המשחק מוגזם, הצבעים מוגזמים, אפילו הטמטום מוגזם.
אז אפשר לראות את "הפשוטע" ולהגיד: נו, בסדר. מצחיק. רדוד. טראש.
אבל בעיניי, מי שרואה רק את זה מפספס את העיקר.
כי "הפשוטע" לא רדודה.
היא סדרה על רדידות, שמשתמשת ברדידות כדי לדבר על דברים הרבה יותר עמוקים.
וזה הבדל עצום.
מתחת לנצנצים מסתתרת מלחמת מעמדות
אושרית סרוסי, בתפקיד בלתי נשכח, היא בצי. בחורה מאופקים שהחיים שתכננה לעצמה מתפרקים והיא מוצאת את עצמה בעולם אחר לגמרי: תל אביבי, תקשורתי, מעודכן ובעיקר מאוד מאוד מודע לעצמו.
ומשם מתחיל אחד הדברים הכי חכמים בסדרה.
כי "הפשוטע" עסוקה כל הזמן בשאלה מי בכלל החליט מה נחשב איכות.
מי מתוחכם ומי פשוט.
מי פריפריה ומי מרכז.
מי יודע להגיד את המילים הנכונות, להזמין את המשקה הנכון, להחזיק בדעות הנכונות ולהיראות כאילו כל זה הגיע אליו באופן טבעי.
בצי מגיעה לעולם הזה כאילו היא זו שלא מבינה את החוקים.
אבל ככל שהסדרה מתקדמת, מתחילה להתגנב שאלה הרבה יותר מעניינת:
אולי החוקים עצמם קצת מטומטמים?
והסדרה לא צריכה להסביר את זה. היא פשוט נותנת לכולם להיות בדיוק מי שהם, עד שהפער בין מי שנחשב "מתוחכם" לבין מי שבאמת מבין משהו בחיים מתחיל להיות מאוד מצחיק.
גם הנשיות כאן היא מלכודת קטנה וחכמה
במבט ראשון, הנשים של "הפשוטע" הן כמעט קריקטורות.
הן רוצות אהבה. הן מדברות על גברים. הן עושות טעויות מפוארות. הן יכולות להיות קנאיות, דרמטיות, שטחיות ומרוכזות בעצמן.
כלומר, הן לא קיבלו את החוברת המעודכנת של "כך תכתבי דמות נשית חזקה ב-2026".
וטוב שכך.
כי איכשהו, גם האישה החזקה הפכה בשנים האחרונות לעוד תפקיד שנשים אמורות לבצע נכון.
היא צריכה להיות עצמאית. אסרטיבית. מודעת. מינית בדיוק במידה הנכונה. לא תלותית. לא נואשת. ובטח לא להודות שכל מה שהיא רוצה כרגע זה שהבחור שהיא מאוהבת בו יאהב אותה בחזרה.
והפשוטע אומרת: למה בעצם לא?
מה אם היא רוצה גבר?
מה אם היא רוצה חתונה?
מה אם היא מקנאה?
מה אם היא עושה בחירות איומות למרות שכל החברות שלה אמרו לה שזה רעיון גרוע?
האם היא פחות חזקה? פחות מעניינת? פחות ראויה לסיפור?
בצי יכולה להיות חכמה ומטומטמת באותו פרק. חזקה ונואשת. עצמאית ולהשתוקק שמישהו יבחר בה.
כלומר, בן אדם.
וזה הרבה יותר מעניין מעוד "דמות נשית חזקה".
והגברים? גם הם כלואים בתוך תפקיד
הגברים ב"הפשוטע" לא בדיוק יוצאים ממנה עם מדליה.
אבל גם הם לא סתם אוסף של אידיוטים שנכתבו כדי שנוכל לצחוק עליהם.
הסדרה משחקת שוב ושוב עם כל מיני גרסאות של גבריות שאנחנו מכירים מצוין.
הגבר שצריך שיצטרכו אותו.
הגבר שבטוח שהוא יודע מה טוב בשביל האישה שמולו.
זה שלא ממש מקשיב אבל משוכנע שהוא מנהל שיחה.
זה שמסביר.
זה שנבהל מאישה שלא משחקת בדיוק את התפקיד שהוא ציפה ממנה לשחק.
ואף אחד לא עולה לנאום על גבריות רעילה.
תודה לאל.
הם פשוט עושים דברים מטומטמים.
ואנחנו מבינים לבד.
תרבות "נמוכה" היא עדיין תרבות
ופה בעיניי נמצאת אחת הבדיחות הכי טובות של הסדרה.
קופיקו. פסטיגלים. טלנובלות. שירי פופ. משפטים מסדרות ישנות. רגעים שאנשים מסוימים יעדיפו למחוק מקורות החיים התרבותיים שלהם.
"הפשוטע" אוספת את כולם בגאווה.
ולא סתם בשביל שנצעק מול המסך "יאאאאא, אני זוכרת את זה".
יש בזה משהו הרבה יותר גדול.
כי מי בעצם החליט איזו תרבות נחשבת גבוהה ואיזו נמוכה?
למה שיר פופ שכולם יודעים בעל פה הוא פחות "תרבות" ממשהו שאנחנו אמורים להנהן מולו ברצינות בסינמטק?
למה געגוע לפסטיגל הוא פחות לגיטימי מגעגוע לאלבום של להקה נחשבת?
ולמה משהו שמיליוני אנשים אוהבים צריך להתנצל על זה שהוא פופולרי?
"הפשוטע" לא מתנצלת.
להפך.
היא לוקחת את כל הדברים שנחשבים קצת מביכים, קצת טראשיים, קצת "לא איכותיים", ומעמידה אותם באמצע הפריים עם תאורה מוגזמת ונצנצים.
ובמקום לצחוק על האנשים שאוהבים אותם, היא צוחקת קצת על מי שחושב שהוא מעליהם.
ואז יש את הפריפריה, והיא ממש לא תפאורה
אופקים היא לא פרט ביוגרפי חמוד שנועד לתת לבצי מבטא וסיפור רקע.
הפער בין המקום שממנו היא מגיעה לבין העולם שאליו היא נכנסת נמצא שם כל הזמן.
אבל בצי לא מגיעה לתל אביב כדי שמישהו ילמד אותה איך העולם עובד.
וזה בדיוק מה שיפה.
כי אנחנו רגילים לדמות שמגיעה מהפריפריה ומקבלת אחד משני תפקידים: להיות מסכנה או לעבור שדרוג.
להחליף בגדים, ללמוד את הקודים, לדבר אחרת ובסוף לקבל חותמת שהיא הצליחה להיכנס.
ב"הפשוטע" קורה משהו הרבה יותר ממזרי.
ככל שבצי נכנסת עמוק יותר לעולם החדש, לא תמיד ברור מי כאן באמת צריך לעבור שדרוג.
אפילו האסתטיקה המטופשת אינה מטופשת
הכול ב"הפשוטע" נראה כאילו מישהו נכנס לחנות סטוק עם כרטיס אשראי ללא הגבלה ואמר:
עוד.
עוד ורוד.
עוד נוצות.
עוד הדפס.
עוד נצנצים.
עוד.
אבל זאת בדיוק השפה שלה.
היא לא מנסה להיראות בטעם טוב.
היא לוקחת את מה שנחשב מוגזם, זול, ילדותי או טראשי ומגבירה אותו עד הסוף.
"הפשוטע" יודעת בדיוק איך היא נראית.
היא פשוט לא מבקשת מאף אחד אישור.
ובמובן מסוים, זה נכון גם לגבי בצי עצמה.
והיא גם מבינה משהו מאוד נכון על הדרך שבה אנחנו חיים היום
אנחנו חיים בתקופה שבה אפשר לדבר על חרדה באמצעות מם, לספר על פרידה בסרטון מצחיק ולכתוב משהו כואב מאוד ואז להוסיף אימוג'י בוכה מצחוק.
זה לא אומר שאנחנו מרגישים פחות.
לפעמים ההומור הוא פשוט הדרך שבה אנחנו מצליחים להגיד את הדבר.
וזה משהו ש"הפשוטע" מבינה מצוין.
היא נולדה ברשת, והיא מדברת את השפה הזאת באופן טבעי.
היא מהירה. רועשת. נוסטלגית. מטומטמת לרגע אחד ומדויקת להפליא ברגע שאחריו.
לפעמים הפאנץ' מגיע לפני שהספקנו להבין שהיה שם בכלל משהו עצוב.
וככה, בעצם, נראים גם החיים שלנו בתוך הפיד.
לא, היא לא מושלמת
יש בדיחות שנמתחות יותר מדי.
יש רגעים שבהם הרפרנס נמצא שם בעיקר בשביל שנזהה אותו.
יש דמויות שהייתי שמחה לקבל מהן קצת יותר.
ויש פעמים שבהן כל הרעש, הצבע והפאנצ'ים כמעט בולעים את הסיפור.
אבל זה עדיין רחוק מאוד מלהיות סדרה רדודה.
להגיד ש"הפשוטע" רדודה כי היא צבעונית, רועשת, מטופשת ומלאה בתרבות פופ זה קצת כמו להסתכל על עטיפה ורודה ולהחליט שאין שום דבר בתוך הקופסה.
כי הנצנצים הם לא הדבר שמסתיר את הסיפור.
הם הדרך שבה הסיפור בחר לספר את עצמו.
אולי הבעיה היא שאנחנו עדיין חושבים שעומק צריך להיראות עמוק
אנחנו רגילים שעומק מגיע בצבעים כהים.
עם שתיקות.
עם צילום איטי.
עם אנשים שמביטים מהחלון בזמן שיורד גשם.
אם יש מוזיקה עצובה ברקע, בכלל זכינו באמנות.
אבל רעיון לא נהיה פחות חכם מפני שמישהי אמרה אותו עם ציפורניים מודבקות.
סאטירה לא נהיית פחות סאטירה כי היא ורודה.
וסדרה לא חייבת להיראות כאילו היא רוצה פרס כדי שיהיה לה מה לומר.
"הפשוטע" שמה מולנו עולם נוצץ, מוגזם, מטופש ומצחיק.
ובתוך כל הרעש הזה היא מדברת על מעמד, מרכז ופריפריה, נשיות, גבריות, זוגיות, טעם, קבלה עצמית והצורך המאוד אנושי שמישהו פשוט יראה אותנו.
אפשר לראות רק את הנצנצים.
אבל זה לא אומר שאין שם עומק.
זה רק אומר שפספסנו את העיקר.