למה אנחנו כל כך אוהבות לראות אנשים אחרים מסדרים את הבית?

יש ז'אנר שלם באינטרנט שאני יכולה לצפות בו הרבה יותר זמן ממה שנעים לי להודות.

מישהי פותחת מגירה שנראית כאילו איש לא פתח אותה מאז ממשלת רבין, מוציאה ממנה 74 חפצים שאף אחד לא באמת צריך, מנקה אותה בתנועות ארוכות ומספקות, מכניסה קופסאות שקופות קטנות ומחזירה הכול פנימה לפי קטגוריות.

הסיכות עם הסיכות. המטענים עם המטענים. שלושה עטים בדיוק במקום שבו קודם היו 46.

בסוף היא סוגרת את המגירה.

קליק.

ואני על הספה מרגישה כאילו עשיתי משהו היום.

אני אוהבת סרטוני סדר. הם מרגיעים אותי, הם מספקים אותי, ובעיקר הם נותנים לי את התחושה שאולי האנרגיה הזאת תעבור איכשהו דרך המסך ותיכנס גם בי.

כי יכולת יש לי.

אנרגיה, ובכן.

למה סרטוני סידור וניקיון כל כך מרגיעים?

השעה 23:40 ואני כבר בסרטון השלישי. בסרטון המגירה סגורה ומסודרת. אצלי היא פתוחה.

בקצרה: כי החיים כמעט אף פעם לא נותנים לנו התחלה, אמצע וסוף. מגירה כן, בתוך דקה. וכל זה בלי לקום מהספה.

יש לזה כבר ז'אנרים שלמים: "Clean with me", שבהם מישהי מנקה ואת מצטרפת (בעיקר ברוחך), "Restock" של מזווה, מקרר ולפעמים סתם שירותים, וסדרות שלמות בנטפליקס. מארי קונדו ו-The Home Edit כבר דאגו שלא יישאר לנו תירוץ.

השבוע סידרתי את מגירת הסכו"ם

פתאום.

בלי הכנה מוקדמת ובלי שאף אחד הכריח אותי. משהו נכנס בי, הוצאתי הכול, ניקיתי, מיינתי והחזרתי. עמדתי מול המגירה המסודרת שלי והרגשתי את התחושה הנעימה הזאת של:

הנה. אני מסוגלת.

ומיד אחריה הגיעה מחשבה נוספת:

בואי נראה כמה זמן זה יחזיק.

כי אני מכירה את עצמי.

אני בלאגניסטית.

לא נעים לי במיוחד להודות בזה, אבל אני כזאת מאז שאני זוכרת את עצמי. יש אנשים שמסיימים להשתמש בדבר ומחזירים אותו למקום. אני יודעת שהם קיימים כי פגשתי כמה מהם במהלך חיי.

אני פשוט לא אחת מהם.

ובכל זאת, הסרטונים האלה גורמים לי לחשוב שאולי מחר.

מחר אני אקום עם אנרגיה חדשה. מחר אני אסדר את הארון. מחר אעבור על הניירת. מחר אגלה למה יש בבית שבעה כבלים שאף אחד לא יודע למה הם שייכים ובכל זאת אסור לזרוק אותם כי אולי יום אחד נגלה.

מחר אני אהיה אישה מסודרת.

מחר הוא יום מאוד פרודוקטיבי אצלי.

סרטוני לפני ואחרי: הם נותנים לי עוד משהו

פרופורציה.

כי לצד הנשים עם הבית המושלם יש ברשת גם את אלה שמראות את ה"לפני".

ולפעמים ה"לפני" שלהן גורם לי להרגיש הרבה יותר טוב עם ה"עכשיו" שלי.

אני יודעת. זה לא יפה.

אבל אם גם לכם יצא לראות סרטון של בית שנראה כאילו עבר בו טורנדו ולחשוב בשקט "אה, אוקיי, אז אצלי דווקא בסדר", ברוכים הבאים. אפשר לשבת לידי.

ויש גם את סרטוני הקיצון.

אלה שבהם מישהי נכנסת לבית שנראה כאילו אף אחד לא ראה בו רצפה מאז 2017, ומתחילה לחלץ אותו שכבה אחרי שכבה.

אני מכורה אליהם.

לא רק בגלל הסיפוק המטורף של הלפני ואחרי. יש שם גם מנגנון קצת פחות אצילי: הבית הזה כל כך רחוק מהבית שלי, שאני יכולה להסתכל סביבי ולחשוב, וואלה. את דווקא סבבה.

לא מסודרת. לא מינימליסטית. לא אישה שיש לה קופסה ייעודית לסוללות.

אבל סבבה.

לפעמים כל מה שאנחנו צריכות בחיים זו לא מוטיבציה להשתפר. רק מישהי באינטרנט שמצבה גרוע משמעותית משלנו.

כי בלאגן הוא לא רק בלאגן. איכשהו הצלחנו להפוך את מצב הבית לעוד מדד לאיכות האדם שחי בו.

בית מסודר אומר שאת מתפקדת. מאורגנת. בשליטה. יש לך קופסאות תואמות במזווה ואת כנראה גם זוכרת לקבוע תור לשיננית בזמן.

בית מבולגן, לעומת זאת, מרגיש לפעמים כמו משהו שצריך להתנצל עליו.

"אל תסתכלי על הבלגן."

"לא הספקתי לסדר."

"את לא מבינה איזה שבוע היה לי."

כאילו חברה באה לשתות איתי קפה ובכניסה היא קיבלה טופס הערכה ממשרד הרווחה.

ויש ימים שבהם הבית באמת מספר משהו

אני יכולה לראות את זה אצלי.

הבלאגן הוא לפעמים מדד די מדויק למצב שלי. כשיש לי פחות אנרגיה, כשיש יותר מדי דברים בראש, כשהחיים עמוסים, זה מתחיל להופיע גם מסביבי.

ערימה פה.

שקית שם.

כביסה שמפתחת אישיות.

שולחן שהתחיל את דרכו כשולחן ובשלב מסוים הפך למרכז לוגיסטי.

אבל הנה הדבר המוזר: אני גם לא אוהבת שנוגעים לי בבלאגן.

כשאריאל מסדר אותו, אני לא בהכרח מרגישה הקלה. לפעמים בדיוק להפך.

כי זה הבלאגן שלי.

אני יודעת שבתוך הערימה ההיא יש משהו שאני צריכה. אני יודעת פחות או יותר איפה הוא. יש היגיון מסוים בתוך הכאוס, גם אם מדובר בהיגיון שאף גוף חיצוני לא הצליח לאמת.

ואולי זו הסיבה שסרטוני סדר הם הפתרון המושלם.

מישהי אחרת מסדרת.

לא את הדברים שלי.

ויש גם את הבתים המושלמים

אני מקנאה בהם. באמת.

אני רואה בית מסודר, נקי, נעים, ואני רוצה כזה.

ואז מגיעים הבתים המינימליסטיים באמת. אלה שעל השיש שלהם יש אגרטל, ספר אחד ולימון שהונח שם מסיבה אסתטית.

או להפך, בתים שיש בהם המון דברים, אבל איכשהו כל דבר נמצא בתוך קופסה שקופה עם תווית מודפסת.

ואני חושבת: בואו.

מי חי פה?

אני מגדלת שתי בנות. אנשים נכנסים ויוצאים. אוכלים. מתלבשים. יוצרים. מורידים בגדים. משאירים דברים. מחפשים דברים. לא מוצאים דברים. מאשימים אנשים אחרים שהזיזו להם את הדברים.

חיים פה.

והחלק הכי משעשע הוא ששתי הבנות שלי גדלות באותו הבית וקיבלו מערכות הפעלה שונות לחלוטין.

הגדולה מסודרת ונקייה. היא הייתה שמחה מאוד אם אמא שלה הייתה מתיישרת קצת עם הסטנדרטים.

הקטנה?

שלי.

אותן תופעות. אותה הפרעה. אותן התמודדויות.

וזה גורם לי לחשוד שאולי כל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על סדר כמידה טובה ובלאגן כפגם באופי קצת יותר מורכב מזה.

כי יש בלאגן ויש בלאגן

הררי בגדים מעצבנים אותי.

אין בהם שום דבר יצירתי. אף אחד מעולם לא הביט בערימת כביסה על כיסא ואמר: וואו, איזו נפש עשירה.

אבל שולחן יצירה מלא?

שם אני כבר מסתבכת.

כי שולחן עם צבעים, חומרים, חרוזים, דבק, משהו שהתחלתי אתמול ומשהו שעוד לא החלטתי מה הוא יהיה, יכול להיראות למישהו אחר כמו בלאגן.

לי הוא נראה כמו אפשרויות.

יש משהו מגרה בשולחן כזה. משהו חי. משהו שאומר שעושים פה דברים.

ואולי חלק מהבלאגן שלי מגיע גם מזה שאני מעדיפה לעשות דברים אחרים.

ליצור משהו במקום לסדר את החומרים.

להתחיל רעיון חדש במקום להחזיר את הקודם למגירה.

לחיות בחדר במקום לתחזק אותו כל הזמן כאילו הוא עומד להצטלם לקטלוג.

ואני גם קצת אגרנית.

יותר ממה שאני מסוגלת להודות בכתבה באינטרנט, ולכן נעצור כאן.

אולי בגלל זה אנחנו לא מפסיקות לצפות

כי סרטון סדר נותן לנו פנטזיה מאוד מסוימת.

לא רק שהבית יהיה מסודר.

שאנחנו נהיה מסודרות.

שמישהי תיקח את כל הדברים שהתפזרו לנו בחיים, תניח אותם על משטח לבן, תעבור אחד אחד, תזרוק את מה שלא צריך ותחזיר את השאר לקופסאות שקופות עם תוויות.

עבודה.

ילדים.

ניירת.

כביסה.

מחשבות.

רגשות.

מטענים שאף אחד לא יודע למה הם שייכים.

הכול במקום.

ואז היא תסגור את המגירה.

קליק.

וזה כנראה גם מה שכל כך מספק בסרטונים האלה: הם תמיד נגמרים ברגע הנכון.

אף אחד לא חוזר לצלם את אותה מגירה שלושה שבועות אחר כך.

אנחנו לא רואות את הבוקר שבו מישהו מיהר ודחף פנימה מספריים, שתי סוללות, גומייה, קבלה מהסופר וחתיכת פלסטיק שאולי שייכת למשהו.

הסרטון נגמר כשהכול מושלם.

החיים, בחוצפתם, ממשיכים.

אז לא, אני כנראה לא אהפוך פתאום לאישה מסודרת. המציאות מספקת כבר מספיק נתונים כדי שלא נבנה על זה.

אבל השבוע סידרתי את מגירת הסכו"ם.

והיא עדיין מסודרת.

בדקתי.

אני לא מתחייבת לגבי מחר.

כי במשך כמה דקות באמת הרגשתי שסידרתי משהו. וזה היה נעים.

ועכשיו, אם תסלחו לי, יש באינסטגרם מישהי שמסדרת מזווה.

אני חייבת לראות איך זה נגמר.

בונוס: איך מסדרים מגירה אחת ב-10 דקות

לא, אני לא הולכת לבקש מכן לסדר את כל הבית. אני בעצמי לא עושה את זה. אבל אם יש לך עכשיו קצת מוטיבציה לסדר שנדבקה מהמסך, הנה הגרסה הכי קטנה שלי, זו שעבדה (בינתיים):

1. לבחור מגירה אחת. לא ארון, לא מזווה ולא "כל הניירת". מגירה.
2. לכוון טיימר ל-10 דקות. כשהוא מצלצל, מותר להפסיק. דווקא זה מה שמאפשר להתחיל.
3. להוציא הכול ולחלק לשלוש ערימות: נשאר פה, שייך למקום אחר, הולך לפח או לתרומה.
4. לא לקנות קופסאות לפני שמסדרים. קודם מגלים מה יש, ורק אז מבינים מה צריך להכניס לקופסה. (וזה גם חוסך כסף.)
5. לסגור את המגירה ולתת לעצמך קליק. מותר להיות גאה, גם אם מחר היא תחזור להיות מגירה רגילה.

ואם נגמרה האנרגיה באמצע, מותר לסגור גם ככה. קליק. שום דבר לא קרה.

שאלות קטנות על סרטוני סידור

למה סרטוני ניקיון וסידור מרגיעים?
כי יש בהם סוף. ברור, מסודר, עם קליק. אין כאן סיבה מדעית מסובכת, זה פשוט נעים.

למה אני אוהבת לראות סידור ולא מצליחה לסדר בעצמי?
כי צפייה לא דורשת אנרגיה ובית אמיתי דורש. וגם כי הסרטון נגמר ב"אחרי", ואף אחד לא מצלם את המחר. זה לא כשל אופי.

האם הבלאגן שלי אומר משהו עליי?
לפעמים הוא משקף עומס, ולפעמים פשוט סגנון חיים. לא כל בלאגן הוא בעיה ולא כל סדר הוא הישג. אבל אם הבלאגן מציק לך באמת, או מקשה עליך לחיות בבית, כדאי לדבר עם איש או אשת מקצוע.