נתחיל מההתחלה. שהיא בעצם הסוף. של ההתחלה. זה הסלוגן החוזר של הסדרה, מנטרה שאם תגיד אותה מספיק פעמים, תבין שבעצם אין לך באמת מושג למה הכוונה, כי איך אפשר לדעת שזה הסוף, אם זה לא באמת נגמר אף פעם?
אבל ברצינות, העונה הראשונה מוכיחה שאפשר לסבול את השפה הגרמנית אם התסריט מתוחכם ומהודק, הדמויות מסקרנות ומתפתחות, הליהוק מבריק והתכנים כוללים סקס, מוות, אהבה, ייאוש ותקווה- כולם בדיוק במידה הנכונה. והגרמנים, כמו הגרמנים, לא בוחלים במראות מוזרים, מזעזעים או קיצוניים.
העונה השניה מוכיחה שאפשר להתגעגע לדמויות לא אטרקטיביות באופן מפליא, שמסע בזמן הוא לא מגניב כמו שתמיד חשבנו, שהעונה הראשונה הראתה לנו רק חלק ממש קטן מהקרחון (שהוא גם הדמות הראשית), ושתמיד אפשר לקלקל עוד דברים בכל תזוזה בזמן.
והעונה השלישית… בעיקר מגמישה את החלק במוח שאחראי על זיכרון, מודה ששם פזלתי לכיוון העט. אבל בסוף, גם בלעדיו, הקצוות נקשרים, הכל מתבהר (טוב, מה שזוכרים), מתברר שאפשר לכתוב סדרה של מסע בזמן בגרמניה ולדלג בחינניות על שנות 30-40 ושהסוף הוא באמת סוף.
