מעריב לנוער ידע מתי ללכת הביתה. טיקטוק לא

תנו להן עוד רגע להיות ילדות

אני חושבת שהיו לי עוד שנתיים או שלוש של ילדות פרופר.

עוד קצת ורוד. עוד קצת נצנצים. עוד קצת תמימות.

לא כי העולם שבו גדלתי היה תמים במיוחד, ובטח לא כי בשנות ה־80 וה־90 אף אחד לא אמר לילדות איך הן אמורות להיראות.

ברור שאמרו.

היו דוגמניות, היו פרסומות, היו מגזינים. "מעריב לנוער" בהחלט ידע לספר לנו מי יפה, מי מגניב ומה כדאי ללבוש. "לא כולל שירות" היה מדריך די יעיל לאיך להיות בני נוער בישראל. היו גם דגרסי, בוורלי הילס 90210, וכל מיני אנשים יפים להפליא שגרמו לנו לתהות למה החיים שלנו לא נראים ככה.

אבל היה גבול לכמה השפעה יכולה להיות למגזין או לתוכנית טלוויזיה שמשודרת פעם בשבוע בשעה קבועה.

בסוף סגרת את המגזין. כיבית את הטלוויזיה. התוכנית נגמרה, החיים המשיכו, ואולי בשבוע הבא יהיה פרק חדש. אולי נתפוס שידור חוזר.

ואף מילה נוספת על הקלטת וידאו ב־VHS.

טיקטוק, לעומת זאת, לא נגמר אף פעם.

עולם המבוגרים מגיע מוקדם יותר

טיקטוק הוא ג'ונגל.

הוא נכנס לחדר, למיטה, לאוטו, להפסקה בבית הספר. הוא מביא איתו בלי סוף נשים ונערות שמספרות לילדה מה יפה, מה טעים, מה לובשים, מה מורחים, מה קונים, איך מצטלמים ואיזה חלק בעצמה אולי כדאי לה להתחיל לתקן.

עוד לפני שהיא בכלל חשבה שיש שם משהו שדורש תיקון.

וכשאני מסתכלת על הבנות שלי, אני מרגישה שגיל ההתבגרות שלהן התחיל מוקדם יותר.

לא כי הן פחות ילדותיות.

כי עולם המבוגרים הגיע אליהן מוקדם יותר.

וזה הבדל גדול.

גם אנחנו רצינו בגדים מסוימים, הסתכלנו על דוגמניות וידענו יפה מאוד מי נחשבת יפה ומי לא. גם אנחנו השווינו את עצמנו לאחרות, התאהבנו בילדים שלא ידעו שאנחנו קיימות והתעסקנו בשטויות שהרגישו אז כמו סוף העולם.

אבל רוב הזמן פשוט היינו ילדות.

שיחקנו, רבנו, השלמנו, השתעממנו. יכולנו לבלות אחר צהריים שלם בלי לקבל אפילו עדכון אחד על מה שאנחנו מפסידות במקום אחר.

לא הסתובבנו כל היום עם מראה בכיס.

והטלפון של היום הוא, בין כל שאר הדברים המדהימים שהוא יודע לעשות, גם מראה כזאת.

מראה שלא רק משקפת אותך, אלא גם מציעה לך בלי הפסקה איך אולי כדאי לך להיראות אחרת, אולי נוסיף פילטר?

הן גדלות כשהמצלמה כבר פתוחה

אני לא גדלתי עם מצלמה שמופנית אליי כל הזמן. בטח שלא עם מצלמת סלפי שמציגה אותי עוד לפני שלחצתי על כפתור הצילום.

צילום כשאני גדלתי היה אירוע.

מצלמת פילם, 24 או 36 תמונות, ואז הולכים לפתח את הגליל השחור הקטן הזה ומחכים לראות מה יצא.

ומה שיוצא, יוצא.

אם מצמצת, אם נפלה לך הכתפייה, אם בדיוק הסתובבת או שמישהו עבר מאחורייך ועשה פרצוף, זו התמונה. אין אחרת. אף אחד גם לא חשב לצלם את אותה תמונה 47 פעמים כדי לבחור את זאת שבה האף נראה הכי טוב.

אולי בגלל זה עד היום קשה לי להצטלם ולהיחשף.

אני יכולה לחשוב על הפריים, על הרקע, על איך החדר נראה מאחור, על מה יחשבו ועל איך אני נראית, עוד לפני שלחצתי על Record.

הילדות שלי ובנות הדור שלהן יכולות פשוט לפתוח מצלמה.

החדר מבולגן? אז הוא מבולגן.

הן לא בהכרח אמיצות יותר מאיתנו.

הן פשוט גדלו בעולם שבו המצלמה היא לא אירוע.

היא שפה.

ויש בזה משהו שאני אפילו קצת מקנאה בו.

יש להן חופש מול המצלמה שלנו לא היה. הן יודעות ליצור, לצלם, לערוך, לדבר אל קהל. דברים שפעם דרשו מצלמה, אולפן וצוות שלם נמצאים היום בתוך הטלפון שלהן.

הן יכולות להפוך רעיון לסרטון תוך עשר דקות, להתנסות, למחוק, להתחיל מחדש. הן לא מחכות שמישהו ייתן להן במה. הן פשוט פותחות אחת.

וזה מדהים בעיניי.

אבל לאותה מצלמה יש גם צד אחר.

כי כשאת גדלה מול מצלמה, את לומדת מוקדם מאוד גם להסתכל על עצמך מבחוץ.

איך אני נראית?

איזה צד שלי יותר יפה?

מה כדאי להעלות?

כמה לייקים קיבלתי?

מי ראה לי את הסטורי?

ופתאום, גם רגע שהיה יכול פשוט להיות רגע, הופך למשהו שאפשר לצלם, להעלות ולחכות לראות מה אחרים יחשבו עליו.

וזאת כבר שפה אחרת לגמרי.

עוד רגע לפני הברונזר והדאק פייס

אני לא רוצה לגדל את הילדות שלי בתוך קפסולת זמן.

אני לא רוצה לקחת להן את הטלפון, את האינטרנט, את הידע או את היכולת ליצור ולהגיע לעולם שלם מהמיטה שלהן.

אני גם לא חושבת שפעם היה טוב יותר רק כי פעם היה פעם.

בואו. גדלנו בלי גוגל, בלי וייז ובלי דרך לדעת אם מישהו כבר יצא מהבית או שהוא עדיין במקלחת. לא צריך להתגעגע לכל דבר.

אבל יש משהו אחד שהייתי שמחה להחזיר.

לא את הטלפון עם החוגה. לא את הטלוויזיה עם שלושת הערוצים. אפילו לא את ההמתנה של שבוע שלם לפרק הבא.

את האפשרות להיות ילדה בלי להרגיש כל הזמן שמישהו מסתכל.

לפני הברונזר והדאק פייס, לפני השאלה כמה לייקים קיבלתי ומי ראה לי את הסטורי, הייתי רוצה לתת להן עוד רגע שבו הן לא מסתכלות על עצמן מבחוץ.

עוד קצת זמן להחליט מה הן אוהבות, לפני שהאלגוריתם מחליט בשבילן.

עוד קצת זמן למצוא את הקול שלהן, לפני שכל הקולות האחרים מתחילים לצעוק מהמסך.

מה הייתי רוצה שישאר להן מהילדות שלנו

אני רוצה שהן יקבלו את כל מה שהעולם שלהן יודע לתת.

את האינטרנט. את הידע. את המצלמה. את היכולת ליצור. את האפשרות ללמוד כמעט כל דבר, לדבר עם אנשים בכל העולם ולהפוך רעיון למשהו אמיתי בלי לבקש רשות מאף אחד.

רק הייתי שמחה להשאיר להן בפנים גם קצת מהעולם שלנו.

קצת שעמום.

קצת שטויות שאף אחד לא מצלם.

קצת חברות שלא צריכה להוכיח את עצמה בסטורי.

קצת תמונות לא מחמיאות שאף אחת לא ממהרת למחוק.

קצת זמן שבו לא צריך לחשוב אם זה יפה מספיק בשביל להעלות.

ובעיקר, עוד רגע אחד להיות ילדות לפני שהעולם מתחיל להסביר להן איזו אישה הן אמורות להיות.

כי אולי זה הדבר הכי טוב שהילדות האנלוגית נתנה לנו.

לא גדלנו בלי השפעות, בלי לחץ ובלי אידיאלים. ברור שלא.

פשוט היה קצת יותר שקט.

ובשקט הזה היה לנו זמן לשמוע את הקול של עצמנו.