"הסתלבטו עליי בלי סוף, חשבו שהשתגעתי, היו שאמרו לי שזה טרנד שיעבור לי. אבל לי הייתה תחושה שסוף סוף מצאתי את הדרך שבה הגוף שלי בריא יותר, רזה יותר והנפש שלי לא מחפשת אחרי הנחמה הבאה כל הזמן. זו דרך תזונה שנותנת לי שקט" מספרת טל (40), מנהלת שיווק דיגיטלי. כשאני מעירה לה שהיא נראית בחורה רזה מטבעה היא צוחקת.
"כל עשור בחיים שלי התאפיין בעלייה גדולה במשקל ואז ירידה גדולה ואז שמירה על הגזרה לאורך כמה שנים. עם כל סבב כזה גיליתי שיותר קשה לרדת, ועוד יותר קשה לשמור.
בגיל 20 עליתי בצבא מעל 20 ק"ג וירדתי אותם תוך שבועות ספורים של כושר ותזונה מאוזנת. זה היה יחסית קל. בתחילת שנות ה-30 כשהכרתי את בעלי שנינו עלינו במשקל בצורה משמעותית, כנראה מנחת ומסעדות, מעל 15 ק"ג שהיה קצת קשה יותר להשיל, עשיתי אז דיאטה שלא אחזור עליה, היא הייתה ממש מסוכנת.
ואז בגיל 36 עליתי מעל 30 ק"ג אחרי טיפולי פוריות והריון, ומיד אחריו הריון נוסף. סחבתי את המשקל על עצמי כמה שנים. הרגשתי איך הביטחון העצמי שלי מתפוגג ואני הופכת "שקופה". פשוט לא הייתי אני. אני לא גבוהה במיוחד, 162 ס"מ, וכשמשקל הראה 75 ק"ג הרגשתי שזהו, משהו צריך לקרות והוא לא יקרה בדרך נס.
אז מה עשית?
"התקשרתי לבכות למאיה. החברה שאיתה ספרתי קלוריות, צעדים ורגשות אשמה לאורך השנים. זה יום שאני לא יכולה לשכוח כי זה היה הבוקר שאחרי חג שבועות. אחרי שאכלתי פיצה פסטה רביולי ורוטב שמנת עם כף. הרגשתי כל כך רע עם עצמי, הבגדים היחידים שעלו עליי היו אלו מההריון למרות שהתינוקת שלי הייתה כבר בת יותר משנה. כבר דמיינתי איך אני אוכלת חסה במשך חצי שנה עכשיו."
אבל לא אכלת חסה באמת. נכון?
"נכון. מאיה אמרה לי שקלוריות היא כבר לא סופרת מזמן. שזו שיטה שעובדת אבל לא עובדת עבורה יותר מאז שהפכה אמא. אמרתי לה שגם אני שם, בלימבו הזה שאני מרגישה שכלום כבר לא עובד כמו פעם. אם פעם הייתי סותמת את הפה ליומיים, מוותרת על קינוח והמבורגר באמצע הלילה כבר הייתי מתכווצת. היום זה לא ככה. זה כאילו הגוף נצמד למצבורי השומן ולא רוצה לשחרר אותם.
בהתחלה לא הבנתי מה היא רוצה. הרי דיאטה זה חשבון פשוט – מוציאים יותר קלוריות ממה שמכניסים ויורדים במשקל. זה נכון מדעית, אבל לא נכון נפשית.
מאיה לימדה אותי להבחין בכך שהגוף שלי השתנה, מתנהג אחרת. מתגמל אותי באופן שונה לפי מה שאני מכניסה לתוכו. האופן שבו אני מזינה אותו."
"אז בלי גלוטן ובלי סוכר – מה אוכלים?" אני שואלת את טל והיא צוחקת.
"זו השאלה שאני נשאלת הכי הרבה פעמים בשנתיים האחרונות. מה אוכלים? אוכל. אוכל טוב, טעים, טרי, מזין, חם, קר, מלוח, מתוק – מה שאוהבים. אבל אוכל. לא שטויות.
מה את אוכלת בבוקר?
"מאיה לימדה אותי להקשיב לרעב שלי. לאכול כשאני באמת רעבה ולא כי השעון אומר שצריך לאכול עכשיו. אצלי הרעב מתעורר מאוחר, את הבוקר אני פותחת עם קפה ועוד קפה. משתדלת להכניס גם כוס מים בדרך. חשוב לשתות מים ואני לא תמיד עקבית עם זה.
ואז לקראת 12 אם בא לי משהו מתוק אני אוכל יוגורט עם פירות ושקדים ואם זה יותר למלוח אז ירקות, חביתה פריכיות כוסמת עם גבינה או קוטג'."
ובלי סוכר?
"בלי סוכר. את לא תאמיני איפה דוחפים לנו סוכר. אני הייתי המומה לגלות כמויות של סוכר ברטבים, בממרחים, גם כאלו שלא מתוקים כלל."
"ואם יש בא החשק למתוק?"
החשק למתוק הוא סוג של התמכרות. בעברי הייתי מעשנת. הצלחתי להיגמל מניקוטין רק כשבאמת הפסקתי לעשן, לגמרי לגמרי. רק כשהפסקתי להכניס ניקוטין לגוף, תוך תקופה קצרה הגוף שלי הפסיק לדרוש אותו. בדיוק אותו דבר עם הסוכר. כשמפסיקים לספק לגוף את הסוכר תוך כמה ימים הוא מפסיק לדרוש אותו ואז כבר אין את החשק הזה שאת מדברת עליו. אני עוברת ליד קינוחים, מאפים, מתוקים – כאילו הם עשויים מפלסטלינה. לא מגרים אותי בכלל."
"אוי נכון זה גם גלוטן. מה הקטע עם הגלוטן?"
"זו לא רגישות לגלוטן, זו בחירה. הגלוטן, הקמח, מתפרק בגוף שלנו לסוכר. הוא מקפיץ את רמות הסוכר לגובה, נותן תחושת שובע לרגע ואחר כך פותח רעב גדול יותר.
מכירה את זה שאת מחסלת צלחת פסטה ענקית ואחרי שעתיים שוב רעבה? לזה בדיוק אני מתכוונת. גם התחושה של "אכלתי יותר מדיי" לא קיימת כשלא צורכים גלוטן, אין את הנפח הזה בבטן ובכלל. כאילו הגוף נאסף, פחות בצקי."
"אז מה את אוכלת בצהרים?"
הצהרים אצלי מגיעים מאוחר יחסית, כי גם ארוחת הבוקר שלי מאוחרת. סביר שאוכל מנת חלבון כמו עוף נניח או דג, עם המון ירקות חיים ומבושלים וקינואה או כוסמת להשלמת המנה.
"קינואה וכוסמת? זה נשמע אוכל של ציפורים"
"הייתה לי פעם בוסית שהייתה אומרת 'הכל תלוי בטיב המילוי'. פיתחתי עשרות מתכונים שונים להכין אותם כל כך טעים שכל המשפחה שלי נהנית מהם. כולם אוכלים גם הקטנטנות. שולחת לך מתכון לקינואה ועוף מוקפץ, ומתכון לכוסמת ירקות. שני מתכוני בסיס קלים ומהירים מהם אפשר להתפתח לעוד המון מתכונים אחרים.
ובין לבין? מה אוכלים?
"אם רעבים אוכלים אוכל. אם לא רעבים, למה צריך לאכול? הנישנושים האלו זה לא מרעב פיזי. זה רעב נפשי. זה פיצוי עצמי, זה פינוק במקום הכי לא נכון. כי זה לא פינוק, זה הרס עצמי. אם את רעבה שבי לאכול אוכל, ארוחה, טובה ומזינה. אם את לא רעבה – בטוח יש משהו יותר טוב וחשוב שאת צריכה לעשות מאשר לאכול משהו עכשיו. נכון?
"ומה עם ספורט?"
"מה איתו? אם את לא רוצה להצתפד ולהזדקן מהר, כדאי לך לעשות ספורט" צוחקת טל.
"אני לא חזקה בספורט, לא מתמידה. אבל את המשימות של מאיה אני מבצעת. היא יושבת על הראש עד שאת מבצעת, וזה תרגילים קצרים. היא מתחילה מ-10 דקות ואז לאט לאט זה עולה. יש כאלה שמתמכרות לזה, ואיך היא אומרת? תתמכרי לספורט ולא לפסק זמן. עדיף לך."
"אז מי זו אותה המאיה שאת לא מפסיקה לדבר עליה?"
"כמו שסיפרתי, זו חברה מזה המון שנים. היא גם מנהלת שיווק בעצמה, אבל מצאה את הייעוד שלה בלהדריך ולהוביל נשים, אימהות, בדרך לגוף בריא יותר ובכך רזה יותר. אני הייתי בין הנשים הראשונות שהיא ליוותה. היום יש לה כבר עדת מעריצות. אני קוראת לה בצחוק "הגורו".
אבל זה לא צחוק. היא כאילו פיצחה את השיטה. הבינה את השעון המתקתק הזה של הגוף שלנו לאחר שאנחנו הופכות לאימהות, חוצות את גילאי ה-30.
היא אמא בעצמה, את הניסויים הראשונים היא עשתה על עצמה. השילה מעל 30 ק"ג לפני כמה שנים. היום היא מתקרבת לגיל 40, נראית יותר צעירה ממה שהייתה בתחילת גילאי ה-30 שלה."
"ואיך זה עובד? איך בדיוק היא מלווה?"
"יש קבוצת ווצאפ ראשונית, כמו קבוצת אוריינטציה. כל הבנות מתחילות שם. מבינות את המסגרת של הדרך מתאמות ציפיות ומבינות לאן הן רוצות להגיע. ומשם יש שימשיכו לפגישות אישיות ומסלול ליווי אישי, זה כבר בתשלום, ושווה כל שקל. ויש מפגשים של קבוצות מאורגנות, וובינארים. יש לה כל מני אפשרויות תלוי בסגנון החיים. להיות אימהות זו שיגרה צפופה מאוד, חשוב שנמצא גם זמן לעצמנו בתוך כל זה.
פעם צחקנו יחד מאיה ואני שהיא צריכה מסלול של "שלמי ככל שתרדי במשקל" ושיחקנו עם המחשבה על 'כמה שווה כל קילו שירדת'. אבל חשוב לדעת שהירידה במשקל היא תוצר של הדרך הזו, זה קודם כל בריאות, בראש ובראשונה גוף בריא. כל המחקרים מראים שסוכר וגלוטן הם רעלים של העולם החדש, הם מזיקים לגוף שלנו מאוד. הורסים אותו. להיפתר משני המזיקים הללו זה צעד ראשון משמעותי.
